מאמר של הרב ברוך שלום הלוי אשלג זצ''ל בעבודה פנימית על נושא הקו ימין והקו שמאל בעבודה

 

 הזוהר הקדוש בפרשת האזינו (הסולם: אותיות א'-ב') כותב וזה לשונו:

ויש להבין את דברי הזוהר הקדוש: א) אם הוא מחלק כל כך שבחים לעם ישראל, כמו שכתוב "כי עם קדוש אתה לה' אלקיך , ובך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם," אם כן איך שייך לומר דברי תוכחה? כיון שהם לפי המשמעות עם קדוש וכדומה, אם כן, מה עוד חסר להם? ב) מה משמיענו ללמוד מזה לדורות? הלא הם שני הפכים בנושא אחד! דהיינו או שהם עם קדוש או שהם אינם בסדר!? ג) הכתוב אומרת, "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם, ויבחר בכם, וכו' כי מאהבת ה' אתכם" (דברים ז ח). אם כן איך אפשר למצוא מהם פשעים הלא יש כלל "על כל פשעים תכסה אהבה" ('משלי י'יב')?

 

והעניין הוא, כי ידוע שיש עניין של שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם. והנה שלושה  הכתובים הללו מרמזים על שלושה קוים הרוחניים. ונבארם אחד לאחד: הנה מדת החסד נקראת
 ″קו ימין″, שעניין חסד. הוא שהאדם רוצה לעשות רק חסד עם הזולת, ולא רוצה שום תמורה עבור זה, וזהו שמשתוקק לאהבת ה' ולא דואג לעצמו, אלא כל השאיפות שלו הן רק בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו ולעצמו הוא מסתפק במועט. פירוש הדבר הוא, כי לא חשוב לו מה שיש לו, היינו טעם בתורה, טעם בתפילה, או טעם במצווה, אלא הוא שמח בחלקו. וכאן ברוחניות, כשהאדם נותן חשבון לעצמו והוא אומר שהוא מאמין בהשגחה פרטית שהכול בא מן השמים, היינו שהבורא נתן לו מחשבה ורצון להיות עובד ה' ולעסוק בתורה ומצוות, מכל מקום, הוא לא מסתכל על זה, ואומר שמספיק לו שהוא יכול לקיים צווי ה' וזה לבד מספיק לו כאילו הרוויח הון תועפות. ואפילו שאין לו השגה בגדלות ה', מכל מקום, כמה שיש לו, הוא שבע רצון ומאמין שזוהי מתנה מן השמים בזה שנתנו לו מחשבה ורצון, ולאחרים הוא רואה שלא נתנו זה, אלא כל השאיפות שלהם רק לשמש במושגים של גשמיות, היינו למצוא חן בעיני אדם, או לשמח את הגוף שלהם בדברים שגם בעלי חיים משתמשים בזה. מה שאין כן לו נתנו מחשבה ורצון לשמש את הבורא. והאדם חושב: מי אני ומה ערכי שהבורא בחר בי? וזה הוא כמו שאנו אומרים:"ברוך אתה ה, הבוחר בעמו ישראל באהבה", נמצא שאנו מברכים לה' שבחר בנו, היינו שנתן לנו מחשבות ורצון לקיים תורה ומצוות.

 

  

לכן האדם, באופן פרטי, כשהוא מסתכל על אחרים שאין להם אותו רצון לתורה מצוות כמו שיש לו, אז הוא אומר: "אשר בחר בי" לשמש אותו יותר מבאחרים, והגם שנתן לו רק שרות קטן בלי שום שכל ודעת, אבל הוא אומר שגם לזה השרות, שהוא פחות שבפחותים הוא לא שווה, משום שכשמסתכל על עצמו בעיני גדלות אלוקים, אז הוא אומר שגם זה לא מגיע לו, אם כן הוא בוודאי צריך להיות בשמחה, כאילו זכה לשרות שמתאים לאנשים גדולים.

 

 ועניין קו ימין הזה בא מספירות עליונות, ובחינה זו נקראת ספירות החסד, שעניינה היא השתוות הצורה לבורא. מה הוא משפיע, כמו כן גם התחתון רוצה להשפיע לעליון, וזה נקרא השתוות הצורה. ועל עצמו אינו מסתכל מה שיש לו בכלים של קבלה, וכל המודד אצלו אם הוא נמצא בשלמות הוא לפי מה שיכול להשפיע. וגם אם הוא לא יכול להשפיע הרבה, גם בזה הוא מסתפק, מטעם שהוא מסתכל על שפלותו בערך המשפיע. וגם בערך אנשים אחרים, שהוא רואה שיש להם מעלות יותר טובות ממנו, ומכל מקום שניתנו לו מלמעלה מחשבה ורצון מה שלא נתנו להם, ועל שום דבר הוא לא אומר "כוחי ועוצם ידי". ומשום זה הוא נמצא תמיד בסיפוק נפשי ואין לו מה להוסיף על עבודתו. אלא כמה שהוא יכול הוא נותן תודה לבורא, ומודה ומשבח לו בכל מיני שבחים. ואפילו שהוא לא נותן את השבח וההודאה שהוא מבין שהוא צריך לתת לבורא, מכל מקום גם על זה הוא לא מצטער כי אומר על עצמו: מי אני שאדבר תמיד אל המלך? הרי זה מתאים לאנשים חשובים ולא לאיש שפל כמוני! נמצא שתמיד הוא בשלמות ואין לו מה להוסיף.

 

ואם לפעמים הוא שוכח מכל ענייני עבודה וראשו שקוע בענייני עולם הזה, ולאחר כמה זמן הוא נזכר שהוא נמצא בפירוד מהמלך, אלא הוא שמח בזה שהקדוש ברוך הוא קרא אותו מתוך כלל האנשים, ואמר לו: אייכה? ותיכף מתחיל להודות לה' בזה שהזכיר לו שצריכים לחשוב על רוחניות. נמצא, אפילו בזמן כזה אין הוא חושב על חסרונות ואין הוא מצטער עכשו – מדוע שכח לגמרי את עניני העבודה? על כל פנים הוא יכול לחשוב על עבודת ה'. נמצא שגם עתה הוא נמצא במצב של שלמות, ולא בא לידי מצב שיהיה נחלש מהעבודה, אלא  תמיד הוא נמצא בשלמות, וזה נקרא קו ימין, חסד, שהוא שלמות.

 

 אבל זה תלוי בשיעור שהאדם מאמין בהשגחה פרטית; זאת אומרת שהכול נותן הקדוש ברוך הוא, הן האור והן הכלי. פירוש: שגם הרצון והחסרון, שיהא חסר לאדם זה שהוא לא כל כך דבוק בה', וגם שיהא מרגיש בגופו חסרון של קיום תורה ומצוות, הכול נותן הקדוש ברוך הוא. והאור בטח שהקדוש ברוך הוא צריך לתת, כי הטעם בתורה ומצוות בטח שייך לקדוש ברוך הוא. וזה כמו שאומרים ביום כפור בלילה: "כי הנה כחומר ביד היוצר, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר, כן אנחנו בידך חסד נוצר וכו'."

 

ונמצא לפי זה, אם אדם רואה שמתעורר בו רצון ללמוד אפילו רק שעה אחת ביום וכמו כן כשמתפלל, הוא רואה שיש כמה דקות אחדות שיודע שהוא מתפלל, ולא שוכח שהוא מלובש בטלית ותפילין, ולבו לא חושב את כל המחשבות שבעולם, אפילו שזה אצלו רק לכמה דקות שהוא מרגיש מוכתר בטלית ותפילין, ושהוא עכשו באמצע תפילה, באותן דקות מתחיל לחשוב למי הוא מדבר בעת התפילה? ומרגיש שאינו מדבר סתם אלא הוא עומד בפני המלך. וגם הוא מאמין ב"כי אתה שומע תפילה כל פה", ואף על פי שהוא רואה שכבר הרבה פעמים התפלל ולא נענה בתפילתו, מכל מקום הוא מאמין למעלה מהדעת כי ה' שומע תפילה, ומה שתפילתו עוד לא נתקבלה זה בטח מחמת שהוא לא התפלל מעומק הלב. אי לזאת הוא מקבל על עצמו להתפלל יותר בכוונה, וחושב: בטח ה' יעזור לי ויקבל תפילתי. ותיכף מתחיל להודות לה' שהזכיר לו שהוא עכשו מוכתר בטלית ותפילין, ומרגיש עצמו בטוב היות שהוא מסתכל על אנשים איך שהם עוד נמצאים בתרדמתם, ואותו הקדוש ברוך הוא עורר באמצע התפילה, לכן הוא שש ושמח. ואם עוברות כמה דקות והוא עוד פעם שוכח איפה הוא נמצא, וחושב על שור ועל חמור, ופתאום עוד פעם עוררו אותו מן השמים, והשכל מחייב שהיה צריך להתאונן על מה ששכח את כל העניין שהוא נמצא עכשו בבית הכנסת, אבל הוא שמח בזה שהזכירו לו עכשו . נמצא בדרך זו הוא רק מסתכל על עשה טוב, היינו הוא שמח על מה עכשו הוא יכול לעשות טוב, ואינו שם לב לזה שהיה עד עתה משוטט בעולם הפירוד.

 

וכל זה הוא יכול להרגיש בשיעור שמכיר ערכו שאין הוא יותר טוב משאר אנשים, ומכל מקום להם יש אפילו רוח כפירה, רחמנא ליצנא,(ה' יצילנו!) ואין להם שום זיקה ליהדות. וגם הוא רואה שיש אנשים שאפילו תשומת לב ליהדות אין להם, אלא הם חיים כמו שאר בעלי חיים. וכל איכות חייהם, דהיינו, מה שהם חושבים שהם עומדים במדרגה יותר גבוהה מבעלי חיים, ואין הם דואגים לשום תכלית בחיים וכל איכות חייהם דהיינו מה שהם חושבים שהם עומדים במדרגה יותר גבוהה מבעלי חיים הוא שהם דואגים בשביל כבוד. גם שהם מבינים שכדאי לפעמים לבטל תאווה בכדי להשיג כבוד. אבל לגבי יהדות אפילו שהם נימולים על ידי ההורים, אבל הם בעצמם לא שמים לב לזה, משום שיש להם דברים שמעניינים אותם יותר. וכאשר הוא מסתכל עליהם , הוא לא יודע איזה זכות יש לו יותר מהם שהקדוש ברוך הוא  נתן לו מחשבה ורצון לעסוק בתורה ומצוות. הגם שזה בבחינת המעשה לבד, זאת אומרת שהוא רואה שהוא עדיין רחוק מלהגיע למדרגה לשמה, אבל הוא אומר: ''על כל פנים מבחינת שלא לשמה יש לי זכייה, וחז''ל אמרו, 'מתוך שלא לשמה באים לשמה', נמצא שעל כל פנים אני נמצא בשלב א' דקדושה". והוא עושה חשבון נפש, "כמה מאושר אני שהקדוש ברוך הוא"  הכניס אותי למדרגה ראשונה של קדושה הנקראת 'שלא לשמה', כמה יש לי להודות ולהלל לה'." ובפרט אם אדם זכה וניתנה לו מחשבה שיעסוק בסתרי התורה, הגם שהוא לא מבין אף מילה מה שכתוב שם, מכל מקום זו זכייה גדולה שהוא דבוק בעת הלימוד בפנימיות התורה. היינו שהוא מאמין שמדברים רק מעניין אלוקות, ויש לו מקום להתעמק במחשבתו: "הלא כל מה שאני לומד הוא אודות השמות הקדושים, אם כן בודאי זכייה גדולה נפלה  בגורלי, אי לזאת אין לי מה לעשות רק להודות ולהלל לה'. כי כל העולם כל החיות שלהם היא משטויות, ואני כבר זכיתי להכנס לשלב א' דקדושה המכונה שלא לשמה".

וזה נבחן לקו ימין, היינו בחינת שלמות שאינה צריכה לשום תיקון.

 

אבל כתוב (זמירות של ליל שבת) "ימינא ושמאלא וביניהו כלה",(הימין והשמאל וביניהם הכלה) זאת אומרת גם לקו שמאל אנו צריכים, ובאמת צריכים להבין: אם האדם מרגיש שנמצא בשלמות ויכול כל היום וכל הלילה להודות ולהלל לה', מה חסר לו עוד? אלא הוא בעצמו יודע (אבל לא מבחינת הרגשה רק בבחינת ידיעה חיצונית) שזהו שלא לשמה, והתכלית היא שהאדם צריך לעשות לשם שמים, ולדרגה זו הוא עצמו אומר שעוד לא הגיע. אבל איך האדם יכול לעלות בדרגה אם הוא לא מרגיש שחסר לו? ויש כלל: אם האדם מבקש מה' איזה דבר, הבקשה צריכה להיות מעומק הלב, שפירושו שהאדם צריך להרגיש חסרון מתוך הלב ולא מן השפה ולחוץ. כי בזמן שהאדם מבקש דבר של מותרות, היינו, דבר שיכולים לחיות בלעדיו, אף אחד אינו מרחם עליו בזמן שצועק ובוכה על מה שאין לו דבר זה, כאשר יש הרבה אנשים שאין להם אותו, והגם שהוא צועק ובוכה שיתנו לו את זה. אבל זה לא מקובל בעולם שיהיו אנשים שירחמו עליו, אלא בזמן שהאדם צועק ובוכה על חסרון של דבר שאין לו, כאשר לכלל העולם יש להם דבר זה, אז כשהוא צועק ובוכה שירחמו עליו שומעים לו, וכל אחד ואחד שיכול לעזור לו משתדל לעזור לו.

 

וכמו כן כאן בעבודת ה' בזמן שהוא משתדל למצוא שלמות בקו ימין, הגם שהוא יודע שיש עניין שצריכים להשתדל שכל מעשיו יהיו לשם שמים, וכמו כן הוא יודע שהאדם צריך לקיים מה שכתוב "כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה" (תהילים א') והוא אינו מקיים את זה, מכל מקום הוא משתדל בכל כוחו להרגיש שלמות בקו ימין, אז ממילא הגם שיודע שעדיין אין לא שלמות, מכל מקום הוא לא יכול לבקש מה' שיתן לו כוח שיוכל לקיים "ובתורתו יהגה יומם ולילה", וכמו כן אינו יכול לצעוק לה' שיעזור לו להגיע לשמה, כי אם בדרך מותרות, ולא בדרך הכרחיות.

 

 וזה הוא מטעם הנ"ל כי בזמן שהאדם מבקש דבר וצועק ובוכה על מה שאין לו דבר זה,  אבל גם לאחרים בעירו אין להם דבר זה, אינו יכול לומר שזהו הכרחיות כי אם מותרות, ועל מותרות שאין לאדם לא שייך לבכות ולהתחנן. וכאן בזמן שהוא הולך בקו ימין הוא רואה שמה שיש לו אין לאנשים אחרים, כי ממה שיש לו רוחניות הוא יכול למצוא את זה רק באחוז קטן בעולם, אם כן איך אפשר לומר שהוא דורש מה' שיקרב אותו שיוכל לעסוק לשמה, הלא זה רק דבר מותרות? ועל מותרות אי אפשר לבקש מעומק הלב, היינו שהחיסרון הזה יגיע עד פנימיות הלב! הלא הוא בעצמו אומר שמה שיש לו, זה גם כן דבר גדול, ומשום זה איך אפשר לבקש מה' על דבר מותרות שירחם עליו ויתן לו את הכוח לעסוק לשמה, היינו בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו?

 

ולפי זה אין שום מציאות שהאדם יבקש מה' שידריכו איך ללכת בדרך האמת, והלא אין לו צורך כל כך. כי על מותרות, היינו על דבר שאין לאנשים אחרים, אומרים  "צרת רבים חצי נחמה". לכן אין לו שום סיכויים לבוא להכרת הרע, דהיינו, להכרה שזה שהוא לא יכול לעסוק בתורה ומצוות לשם שמים נקרא דבר רע. תמצא שהוא משלים עם המצב של 'לא לשמה', ואף על פי שדרך זו נקראת דרך השקר ולא דרך אמת, ואף פעם לא יהיה לו מקום שירגיש שהוא הולך בדרך השקר, כמו שכתוב בהקדמת ספר הזוהר (דף קע"ב אות קע"ה ובהסולם).

 

אי לזאת צריך האדם ללכת גם בקו השמאלי. אבל האדם צריך להקציב רק זמן קטן לעיין בדרך קו שמאל, ועיקר הזמן הוא בקו ימין. כי רק לאלו שיש להם המשכה פנימית להגיע לשמה, לאלו ניתן ללכת לקו שמאל, מה שאין כן לאלו שהם מרגישים בעצמם שהם אינם בעלי עבודה, זאת אומרת , שהם חושבים שאין מסוגלים להתגבר על הרצונות שלהם, אסור להם ללכת בקו שמאל. ומשום זה אפילו אלו שיש להם המשכה פנימית ששואפים להגיע לשמה, הגם שהם יכולים ללכת בקו שמאל אבל הם צריכים להשגיח שלא ללכת בקו שמאל אלא  רק זמן קצר ובזמן מסוים ולא תמיד אלא לפי הזמן שכל אחד ואחד מקציב לו לעיין בבחינת קו שמאל. וסדר היום צריך להיות – או כל יום לסדר לעצמו סדר, או כל שבוע, או כל חודש, כל אחד לפי הרגשתו, אבל לא לשנות באמצע הסדרים שסידר כל אחד לעצמו. ואם באמצע הסדרים הוא רוצה לשנות, משום שהגוף בא אליו ונותן לו להבין: בשבילך יותר כדאי לעשות סדר אחר מכפי שסידרת לעצמך, אז צריכים להשיב לגוף "לי יש סדר! ואם למשל עשיתי לי סדר של שבוע, כשאגמור את השבוע ואתחיל לעשות סדר חדש, אז תבוא אלי ותגיד לי לעשות סדר אחר מכפי שאני רוצה לסדר, אבל באמצע הסדר אין לי לשנות."

 

אבל צריכים לדעת מה זה קו שמאל, היות שיש הרבה בחינות בקו שמאל. היינו, יש קו שמאל שהוא חושך לגמרי, המכונה שמלכות, שהיא מידת הדין עלתה בכל ספירה וספירה ועשתה חושך, היינו שאין מאיר שם שום אור. ויש קו שמאל המכונה בחינת חכמה בלי חסדים, שהוא גם כן נקרא חושך, אבל החושך שיש הוא רק מבחינת האור, אבל הכלים כבר נכנסו לקדושה, שפירושו שהוא יכול לכוון, גם בזמן שמשתמש עם כלי הקבלה, על מנת להשפיע. נמצא שקו השמאל הזה הוא מדרגה גדולה ונקרא חושך מטעם ריבוי שפע שמתגלה אז, וכל זמן שאין לו לבוש של חסדים אסור לו להשתמש עם האור הזה, מטעם שבעת השימוש הוא יכול ליפול לבחינת מקבל על מנת לקבל מחמת גדלות השפע, שאי אפשר להתגבר עליו ולקבל אותו בעל מנת להשפיע, ומשום זה לקו אמצעי אנו צריכים . לכן קו השמאל חשוב מאד.

 

 ומקודם צריכים לדעת – מה הפירוש של קו הימין וקו שמאל ברוחניות, שאין בה זמן ומקום.

 

 והעניין הוא כך, כי דבר שאינו צריך תיקון נקרא קו ימין ודבר הצריך תיקון נקרא קו שמאל. ודבר זה אנו מוצאים בעניין הנחת תפילין, שחכמינו, זיכרונם לברכה, אמרו (מנחות ל″ז) וזה לשונו: "ור' יוסי החורם , הנחה דבשמאל מנא ליה, נפקא ליה מהיכא דנפקא ליה דרבי נתן. רב אשי אמר מידכה, כתיב בה"י כהה". ופירש רש''י: מדכתיב בה''י כהה משמע לשון נקיבה, שמע מינה בשמאל קאמר, דאין בה כוח כנקיבה" עד כאן לשונו.( רבי יוסי החורם שואל:  מאיפה לומדים שמניחים תפילין ביד שמאל? הוא למד את זה מאותו מקום שרבי נתן למד.רב אשי אמר בגלל שכתוב מידכה מהפסוק "והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים" (שמות יג טז). על הפסוק זה רש''י מסביר שהמילה כתובה ב"ה" נוספה, שמשמע מדובר על צד נקבי שהוא הצד החלש שדורש תיקון.)  

 

ומכאן משמע ששמאל הוא בחינה חלשה שאין בה כוח אלא צריכים לתת לה כוח. ומשום זה אנו רואים שבכל מקום שחז''ל רוצים לתת דוגמא לדבר שצריך תיקון, הם מכנים אותו בשם שמאל, וזה ענין שלאחר קו שמאל אני צריכים לקו אמצעי שהוא מתקן את קו השמאל. ומשום זה אנו מכנים דבר הצריך תיקון בשם שמאל,  בכדי לדעת שאנו צריכים לעשות עכשו תיקונים, והתיקונים שמתקנים את השמאל נקראים קו אמצעי.

 

והנה התיקונים הם משום שקו שמאל מראה חסרונות בימין, זאת אומרת שהימין כשלעצמו אינו נראה בו שום חסרון אלא על ידי התעסקות האדם בקו שמאל, אז הוא רואה שיש חסרונות בימין, ולאחר שכבר נכנס לבחינת שמאל נמצא שאיבד את השלמות שהיתה לו בבחינת ימין, לכן הוא נמצא עכשו בבחינת מצב של חסרון.

 

אבל החסרון שהקו שמאל מראה, שבשביל זה הוא נקרא קו שמאל, יש להבחין הרבה הבחנות, היינו שיש הרבה הבחנות בסיבה שיש בשמאל חסרון, היינו בסיבה שהשמאל אומר שיש חסרון בימין.  ויש לפעמים שאין רואים שום חסרון בקו שמאל, ואז מי הוא המראה  שיש חסרון גם בקו שמאל? הלא לאחר שהשמאל הראה שיש חסרון בימין  אז בטח הדרך של השמאל הוא בחינת שלמות! אם כן מה היא  הסיבה שנמצא חסרון בשמאל, שבשביל זה הוא מכנה אותו שמאל? ובזה יש הרבה הבחנות, והכל תלוי לפי העניין, היינו שבכל דבר ומצב שהאדם נמצא הוא מוצא סיבה אחרת , ואי אפשר לקבוע מהי הסיבה אלא הכל לפי הענין.

 

וענין השמאל שהוא בתחילת העבודה, הוא הביקורת על הימין, היינו האם זה נכון שמספיק שהאדם יישאר במידת השקר? כי ניתנו לנו תורה ומצוות, מפני שיש לנו בחינת רע הנקרא אהבה עצמית, ועניין אהבה עצמית היא שלא לדאוג לשום דבר אלא כל האמצעים כשרים בכדי להשיג את המטרה, שהוא למלאות את הרצון לקבל שלנו בכל מילוי שיכולים למלאות. והרצון לקבל נקרא רע, משום שהוא המפריע להגיע לדבקות ה' ולצאת מאהבה עצמית שהשכל הבהמי מחייב אותנו. אלא המטרה היא לזכות לדבקות ה', שאחר כך האדם יקבל את הטוב והעונג שישנם במחשבת הבריאה, הנקראת "רצונו להטיב לנבראיו". ועם זה האדם יכול לתת הנאה לה' משום שעל ידי זה הקדוש ברוך הוא משלים את מטרתו ומוציאה מכוח אל הפועל, היינו שהנבראים ירגישו את הטוב והעונג שהוא חשב בעדם.

 

והיות שהרצון לקבל הזה, שהוא בחינת אהבה עצמית, הוא כל המפריע לזה, לכן הוא נקרא רע. ובכדי לצאת מהרע הזה נתן לנו ה' יתברך תורה ומצוות בכדי להגיע אל המדרגה שנקראת עובד ה'. ומדרגה זו ענינה שהאדם אינו עובד עבור עצמו, אלא עובד להגיע למדרגת לשמה. והנה אם האדם בבחינת הימין הוא שמח עם השלמות של "לא לשמה", נמצא שהוא הולך בדרך השקר ורוצה להישאר שם. כי הגם שהוא יודע שהוא נמצא במדרגה של "לא לשמה" אם כן מדוע נקרא זה שרוצה להישאר ב 'לא לשמה'? אבל זהו לפי הכלל שאין האדם יכול לבקש מה' מעומק הלב בדבר של חסרון של מותרות, אלא דווקא בדבר של  הכרחיות. והיות שהוא שמח בזה שהוא נמצא בבחינה של 'לא לשמה', אפילו אחרי כל התירוצים שיש לו שכדאי לשמוח אפילו מש 'לא לשמה', מכל מקום  כבר אין הוא יכול להרגיש חסרון שיהא נצרך לזה באופן הכרחי, אלא רק לבחינת מותרות יהיה אצלו אם יכול לעסוק בתורה ומצוות לשמה, לכן הוא מוכרח להישאר בקו ימין.

 

לכן יש לעבוד בתשומת לב בביקורת על קו הימין, היינו לראות את החסרונות שנמצאים בקו הימין. ומשום זה השיעור שהאדם מרגיש את החסרונות הוא הקובע. כי מה שהאדם רואה חסרונות, זה עוד לא אומר כלום, כי ההתפעלות של האדם מחסרונות תלויה כפי מה שנוגע ללבבו להרגיש את החסרון לבחינת דבר בלתי שלם, ותלויה בכך שיש לו נטייה לאמת, ודבר שקר מאוס בעיניו. ואז אם חסרון זה נוגע ללב, היינו שהמצב הזה שבו הוא נמצא גורם ייסורים אז התהפך המצב הקודם של קו ימין שהיה לו בבחינת שלמות לבחינת ייסורים. ואז כבר הוא יכול להתפלל לה' מעומק הלב, כי עכשו הבחינה של לשמה חשוב לו לבחינת חיים, כי על ידי זה הוא דבוק בחיי החיים. מה שאין כן בזמן שהיה דבוק בקו ימין אז הבחינה של לשמה היה בעיניו לדבר מותרות, זאת אומרת שיכולים לחיות גם בלי זה, אלא הןא רןצה את מדרגת של לשמה רק כמי שרוצה לשפר את חייו להיות מורם מעם הוא צריך להגיע למדרגת לשמה ולא בבחינת הכרחיות.

 

ובזמן שהאדם רואה את מצבו, כי ענין לשמה איננו אצלו בצורה של מותרות, היינו להיות מורם מעם כנ''ל, אלא שהוא מרגיש עתה שהוא הכי גרוע מעם, משום שהוא רואה עתה איך שהוא מרוחק מה', וממידת האמת הוא רחוק מאד, ושאר אנשים, הגם שהוא לא רואה שהם ילכו בדרך של לשמה, אבל זה לא מוסיף לו כלום בזה שהוא לא רואה מי שכן הולך בבחינת לשמה, כי בדבר הנוגע ללב אין האדם מתפעל מהשני. הגם שאומרים "צרת רבים הוא חצי נחמה" המאמרים האלו לא משנים את מצבו. וזהו, על דרך משל, דומה למי שכואבת לו השיניים ובוכה וצועק  ואומרים לו: "'מה אתה צועק?'' הלא אתה רואה שיש כאן אצל רופא השיניים עוד אנשים שכואבות להם השיניים כמוך? אז אנו רואים שלא פוסק מלבכות מכאב השיניים שיש לו, ומה שיש עוד אחרים כמוהו, זה לא מוסיף לו כלום אם באמת כואב לו, כי אינו יכול להסתכל על אחרים ולקבל מהם הרגעה על הכאבים שלו, אם באמת כואב לו.

 

כמו כן אם באמת האדם הגיע לידי הרגשה איך שהוא מרוחק מהאמת, אין הוא יכול לקבל תנחומים מזה שכולם הולכים בדרך השקר, אלא הוא משתוקק כל היום וכל הלילה לצאת מהמצב הזה, ואז קונה האדם צורך להגיע לשמה מטעם שהוא לא יכול לסבול את השקר.

 

 אבל הכלי הזה אינו נעשה בפעם אחת, היינו הרצון שהאדם מקבל מקו שמאל אינו נעשה בפעם אחת אלא לאט לאט מתרקם הרצון אצלו,עד שמשתלם לשיעור שלם. ומטרם זה הוא לא יכול להגיע לשמה, כי אין אור בלי כלי. פירוש: הוא לא יכול לזכות לשמה מטרם שיש לו רצון לזה, ורצון זה מתגדל אצלו לאט לאט, ופרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, היינו שנתמלא לרצון שלם. ואז יכולה להתלבש ברצון הזה הבחינה  של לשמה, מטעם שכבר יש לו כלי שלם היינו רצון שלם לזכות לבחינת לשמה. 

 

אבל צריכים לדעת כי בזמן שהוא נמצא בקו שמאל היינו בזמן שהוא בבחינת הביקורת על עצמו, הוא נמצא אז בפירוד, כי הוא בעצמו מרגיש שהוא משוקע באהבה עצמית, ואין הוא דואג כלל שיוכל לעשות משהו לשם שמים, ואז ממצב הזה אין הוא יכול להתקיים, כי חייו של האדם יכולים להיות רק מבחינת חיוב ולא משלילה.

 

אי לזאת צריך האדם שוב להכנס לתוך קו ימין, זאת אומרת לקיים תורה ומצוות שלא לשמה, ולומר שיש בזה שלמות כמו שביארנו לעיל. כי צריכים לדעת כלל גדול – ידוע שיש הבדל בין אור פנימי לאור מקיף, כי אור פנימי פירושו שהאור מאיר בתוך הכלים, זאת אומרת שהאור מתלבש בכלי מטעם שיש בחינת השתוות בין האור והכלי שהכלי כבר יכול לקבל את האור בעל מנת להשפיע, מה שאין כן אור מקיף נקרא הארה מרחוק. פירוש: אף על פי שהכלי עדיין מרוחק מהאור כי הכלי הוא בעל מנת לקבל והאור מבחינתו הוא רק להשפיע, עם כל זה מאיר האור הארה מרחוק בבחינת מקיף לכלים.

 

לכן בזמן שעוסקים בתורה ומצוות שלא לשמה, גם כן מקבלים הארה מבחינת אור מקיף. נמצא שעל ידי הבחינה של לא לשמה כבר יש לו מגע עם האור העליון  אף על פי שהיא הארה מרחוק. לכן נקרא זה חיוב ומזה האדם מקבל חיות ויכול להתקיים בזה שהוא מחשיב את ה 'שלא לשמה' ובזה  המחשיב בכלל את עבודת ה', שכדאי בכל האופנים להיות עוסק בתורה ומצוות. כי אבי ומורי ורבי, זכר צדיק לברכה, אמר שהאמת היא שאין אדם מסוגל להעריך את ערך של עשית תורה ומצוות של 'לא לשמה', כי סוף כל סוף, בחינת המעשה אין לו מה להוסיף אלא מקיים את צווי ה', ולכן נקרא זה שלב ראשון בעבודה, שעל זה אמרו חכמינו זכרונם לברכה , "מתוך שלא לשמה באים לשמה", ומשום זה צריך האדם לקבל חיות ושלמות מקו ימין, שאז הוא מקבל את אור ה' מבחינת אור מקיף כנ''ל.

 

ואחר כך הוא צריך עוד פעם לעבור לבחינת ביקורת על מעשים שלו במה שעסק בקו ימין, ואחר כך עוד פעם לעבור לקו ימין, ועל ידי זה מתגדלים אצלו שני הקווים. אבל ב' הקווים האלו, כל אחד הוא בסתירה מהשני, והם נקראים "שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". וצריכים לדעת שהקדוש ברוך הוא, הוא הנותן את הקו שהשלישי הנקרא קו האמצעי, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, "שלושה שותפים באדם— הקדוש ברוך הוא, אביו ואמו. אביו מזריע הלובן וכו' אמו מזריעה האודם וכו' והקדוש ברוך הוא נותן בו רוח ונשמה וכו' ", ולפי הנ"ל  ששני קווים שייכים לתחתון, וקו אמצעי שייך לקדוש ברוך הוא, פירוש: שני קווים גורמים לו שיוכל לתת תפילה מעומק הלב לקדוש ברוך הוא שיעזור לו לצאת מאהבה עצמית ולהגיע לדבקות ה'. כי בזמן שהאדם נותן תפילתו מעומק הלב אז מתקבלת תפילתו. ויש לדעת שבענין שלושה קווים יש הרבה אופנים (וכאן דיברנו אודות אחד בלבד.)

 

©עמותת "ברכת שלום"