חינוך בחטיבת הביניים והתיכון בישיבה התיכונית, באור לימוד ההוראה של הרב יהודה ה לייב אשלג זצ''ל
 

במשך הקיץ 2007, אסף שהיה אז בן שבע-עשרה' תלמיד בישיבה תיכונית אמי״ת צפת' ואני' ידידה כהן, אמו, ניהלנו רצף של שיחות על החינוך שהוא מקבל בבית ספר מכמה היבטים: 1) היבטו כתלמיד במערכת הממלכתי דתית וכחבר לתלמידים אחרים, עם חלק מהם הוא גם הקים חברותות. 2) היבט שלי כהורה המלווה כבר ארבעה ילדים בע"ה באותה מסגרת, וגם מניסיוני כמורה בחטיבת הביניים בבית ספר לתלמידים מחוננים בתל-חי. הסתכלנו על המערכת באור חלוקת חיי אדם לפי הרב יהודה לייב אשלג זצ"ל ב"הקדמה לספר הזוהר", ואיך לימוד זה יכול לבוא לביטוי בבית ספר בחטיבת הביניים ובתיכון. אני רוצה להדגיש שבעיני ובעיני אסף, הישיבה התיכונית בצפת אינה נופלת בכלל מרמת ישיבות תיכוניות אחרות בארץ בהשגיו וביחסו לתלמידיו. השיחות אלו נוהלו מהסתכלות על המערכת כולה ולא על בית-ספר יחיד.

התחלנו את השיחות בהגדרת חיסרון. כידוע אין אור מושג ללא כלי, ולכן חשוב מאד להגדיר את הכלי בכדי להשיג את האור המיוחס לו.

 שנות חטיבת הביניים והתיכון בהתפתחות האדם
הרב יהודה לייב אשלג זצ"ל ב"הקדמה לספר הזוהר" מחלק את חיי האדם לארבע חלקים:

חלק א', מלידה עד גיל 13: בחלק הזה עיקר התפתחות האדם הוא בעולם הגשמי, בו הוא משיג את הרצון לקבל בגשמיות, שזה מתבטא בהתפתחות ה"אגו" בנוסף לרצונות הבסיסים לחומר הנמצאים אצל כולנו.

חלוקה ב' מגיל 13 והלאה: כאן מתפתח הרצון לקבל ברוחניות. הרב אשלג מסביר שבניגוד לחלק א', מדרגה זו לא מתפתחת בהכרח אצל כולם, כי מדרגה זו גם דורשת את האמונה שיש עניין ברוחניות. בכל  זאת, המדרגה הזאת כן מתפתחת אצל הרבה בנים בגילאים של חטיבת הביניים והתיכון, והיא מדרגה שדורשת מחנך והכוונה נכונה. החלק הזה של התפתחות ברוחניות מחולק לשני חלקים באופן עקרוני. אצל כולם מדרגה זו מתחילה ברצון לקבל ברוחניות על מנת לקבל פרס. זאת אומרת קיום תורה ומצוות ש'לא לשמה'.  הפרס יכול להופיע בצורות שונותכגון פרס בעולם הזה שהיא למשל, הערכה מאחרים, תענוג בלימוד, חומר שכלי, סיפוק רגשי וכדו', או פרס בעולם הבא, שעל ידי פעולותיו האדם יקבל תמורה בגן עדן.  ההתחלה של העסק בתורה ומצוות מתחיל אצל כולם בתורה ש'לא לשמה'. וזה פירוש מה שאמרו חז"ל במסכת פסחים: שלעולם אדם יתחיל ב'לא לשמה', כי מ'לא לשמה' יבא 'לשמה'.
הטעות המחשבתית הנפוצה פה היא לחשוב על תהליך זה של ההתקדמות מ'לא לשמה' ל'לשמה' כתהליך אוטומטי שקורה כמובן מאליו. הרב אשלג זצ"ל מלמד שאינו כן, ההתקדמות זו תקרה רק אם אנו נשים את לבנו לכוונתנו בעיסוק בתורה ומצוות, ולשאלה למה אני עובד בתורה ומצוות.
 החק הב' בחק ב' היא הרצון לעבור מתורה שעל מנת לקבל פרס אל התעסקות בתורה שלא על מנת לקבל פרס. רק ההתעסקות בתורה שלא על מנת לקבל פרס מוביל אותנו לדבקות עם הבורא. צריך לשאול: האם זה חשוב? האם התהליך מ'לא לשמה' יבא 'לשמה' תהליך חשוב שאנו צריכים לתת דעת עליו בשנות הבגרות? או האם אנו צריכים להסתפק במועט, ולהגיד מה שהתלמיד מקיים בתורה ומצוות, זה כבר טוב, וזה לא רלוונטי אם הוא מתעסק בחיצוניות בלבד ולא מתקדם מעבר לזה? ומה אם הוא  משתוקק לעבור לתורה לשמה? על זה נדון בהמשך מאמר זה.
הרב אשלג זצ"ל מלמד שכל עוד שיש על העיסוק בתורה של 'לא לשמה' ההשראה של הרצון להגיע לתורה 'לשמה', אז התורה של 'לא לשמה' יכול להיות הקרש הקפיצה להגיע לתורה 'לשמה'. אך גם עם ההשראה הנ"ל תהליך זה אינו אוטומטי, אלא מלווה בהרבה עליות וירידות. לרצות לבוא 'לשמה' היא רק התחלת הדרך אך אם לא נצעד בה לא נגיע לשום מקום. אמנם אם אין אפילו את ההשראה הנ"ל, התורה של 'לא לשמה' יכול ח"ו להוביל לתורה שנהיית סם המוות רח"ל, כי העסק שבתורה ש'לא לשמה' מגדיל את הרצון לקבל ברוחניות, שהיא מהווה את עיקר הרצון לקבל.
חלק ג' העיסוק בתורה 'לשמה': בזה האדם משיג את הרצון להשפיע ואז הוא כבר נקרא "צדיק" כי הוא משפיע, כמו שבורא העולם משפיע, וזה נקרא "דבקות".
 חלק ד', הוא החלק של הצדיק הגמור שהוא מהווה את הרצון לקבל על מנת להשפיע.
 
מעסיק אותנו במאמר זה חלק א' בהתפתחות האדם וחלק ב' בחיי האדם הנ"ל והתבטאותם בגיל חטיבת הביניים בתהליכים שמתבטאים בצורות שונות אצל התלמידים, ולא אצל כל התלמידים באותו קצב או באותו כיוון. בגילאים אלו רצונות לקבל בגשמיות השייכים לחלק א' מתגדלים. אלו הם הגורמים לסכנות הידועות שמפתות את הנוער בגילאים אלו להתנסויות שונות כגון אלכוהול, מין , סמים וכו'. ולכן חייבו חז"ל את כל יהודי בגיל בר מצווה לעסוק בתורה ומצוות אפילו ש'לא לשמה'. אחרת ההתפתחות הטבעית של הרצון לקבל גודל ללא מעצורים, כמו שכתוב: "מקבל מנה רוצה מאתיים. מקבל מאתיים רוצה ארבע מאות עד שמת וחצי תאוותיו בידו" (אבות). בזה אנו יכולים לראות בבירור את ההצלחה של בתי הספר הדתיים שמדגישים, מראים ומלמדים את הדרך של תורה ומצוות ומקנים לתלמידיהם את הבסיס התורני לחייהם. להבדיל, לצערנו, מהמצב הנוער הנמצאים במסגרות החילוניות שאין להם את הבסיס הנחוץ הזה.

אך גם יש את ההתפתחות של הרצון לקבל ברוחניות. כמו שכתוב בהלק ב' לעייל, וזה גם דורש הכוונה וחינוך. לגבי ההתפתחות הזאת ההכוונה במערכת החינוך מועטת ולא ברורה  למרות שהיא דרושה מאד. עניין זה גם דורש תשומת לב. וללא תשומת לב לעניין זה התלמידים נפגעים מאד. 

אנו רואים ששנות הבגרות בבית הספר חשובות ומחייבות תגובות מהמסגרת שהן שונות מהדרישות של המסגרת המקובלת בבית ספר היסודי. עכשיו צריך לשאול עד כמה ובאיזה דרכים המערכת תומכת ומחנכת עבור השינויים הנ"ל, ואיפה היא פוגעת ועוצרת אותם, ומה ואיך יש אפשרויות לתקן. חסרון: חסר הכרות בסיסית של התפתחות הנ"ל בכלל.  יש נטייה בין  המורים להמשיך להתייחס לתלמידים וללמד מקצועות באותה צורה ואפילו באותו תוכן כאילו שהתלמידים נמצאים עדיין בבית ספר יסודי. אסף יכול להעיד על אין סוף מקרים כאלה ואפילו שקרו בכיתה י"א . עניין זה פוגע בתלמידים ומביא אותם לעצלנות, אי רצון לשתף פעולה, אדישות וחוסר ערך עצמי. המורים מראים לתלמידים חוסר אמון ביכולות השכליים והנפשיים שלהם. הצפיות הנמוכות של המורים הופכת להיות נבואה שמקיימת את עצמה ורמת השיגי התלמידים יורדת משנה לשנה בלי שאף אחד מבין למה. המסגרת הופכת למערכת טיפול בילדים המתקשים במקום מערכת חינוך לבחורים צעירים. אפילו המורים  קוראים לתלמידים בשם "ילדים" כאילו ששום התפתחות בכלל לא קרתה. הצורות של לימוד הפוגעים ביותר הם חזרות מיותרות על חומר שכבר נלמד. חוסר עידוד ואפילו סירוב על ידי המורים לתת לתלמידים להתקדם לבד, התדבקות מיותרת רק על חומר של הבגרויות. חוסר עידוד כמעט מוחלט לתלמיד שרוצה ללמוד איזשהו נושא שלא מופיע בלוח הזמנים. וחוסר עידוד לסקרנות. האם יש אפשרות לתקן מצב זה? עכשיו שהגדרנו חיסרון בסיסי אפשר לראות יותר בבירור

מה אפשר לעשות לגבהנ''ל?. 1. לקרוא לתלמידים "בחורים", "גברים צעירים" וכדומה ולחשוב עליהם במונחים אלו. להראות להם כבוד ולכבד אותם ואת הפוטנציאל הטמון בהם מצד אחד, ולא לפחד להציב גבולות מצד שני. הם לא יתמוטטו! 2. להעלות את הצפיות לגביהם ולהאמין בהם וביכולתם. 3. לאתגר ולא לפחד לאתגר. אתגר בגיל הזה מעלה את הערך העצמי של כל אחד. 4. לצאת מהרעיון שהמורה הוא המקור היחידי ללימוד ולאינפורמציה. לעודד לימוד עצמאי ובקבוצות גם לחומר חדש. לתת לתלמידים לשבור את הראש קודם, המורה צריך רק לעזור במקרים של אי הבנה. זה גם מוריד המון מהנטל על המורים. המורים צריכים להאמין שלימוד שנעשה על ידי כוחות התלמידים בדרכים שונות הוא אכן לימוד נחשב וקיים. המורה חייב להפסיק לראות בתלמידים כתלויים בו עבור כל לימודיהם. הוא צריך לכבד את הישגיהם כאמיתיים ולהפסיק לראות את עצמו כיחיד שיכול ללמד. 5. כל התלמידים למדו לקרא בכתה א'.... הם יכולים לקרא אפילו חומר חדש לבד! זה לא יאומן כמה שהמורים לא מאמינים בעובדה בסיסית זאת. (זאת לא בדיחה!) פה זה ישיבה תיכונית. בתוך בית הספר הזה נמצאים התלמידים הטובים בצפת, ולא קיים קושי של ממש לקלוט חומר. הבעיות העיקריות של התלמידים הם לא בשכליות שלהם אלא נובעות משנים של שעמום בבית ספר, הרגלי לימוד גרועים, אדישות, עצלנות וחוסר ערך עצמי. כל אלה נגרמו משנים של תלות מיותרת וחוסר אתגר. חייבים לתת את האחריות על לימודיהם בידי התלמידים עצמם, איפה שזה צריך להיות, כי הקנית הרגלי הלימוד ילוו אותם כל חייהם. 6. צריך שינוי בגישה לשעורי הבית. הם צריכים לכלול או בעיקר להיות הכנה ללימודים ולא שאלות/תשובות כמו בבית ספר היסודי. עניין ההבעה בחיבור ובעל-פה.
 
כמו שצוין לעיל התלמידים נמצאים בשלבים שונים מאד בהתפתחות שלהם, בנוסף עוברים על כולנו בארץ זמנים לא פשוטים בכלל מבחינה כלכלית וביטחונית. הבעת דעות ורגשות; היכולת לתרגם רגשות לא מובנים לחסרונות מוגדרים שאפשר לטפל בהם, זאת לא יכולת שבאה כנתונה אלא דורשת תרגול חוזר. בדור הזה עקב ירידת הקריאה וחסרון בתרגולי החבור היכולת של התלמידים להביע את עצמם בכל תחום ירד פלאים. זה עניין שפוגע מאד בחינוך ובהתפתחות שלהם. חשוב ביותר ללמוד חיבור והבעה בכל המקצועות ובכל הגילאים. כשאני הייתי בבית ספר לפני שלושים שנה. רמת החינוך הכללי הייתה הרבה יותר גבוהה ממה שזה היום, אפילו אם לוקחים בחשבון את השינויים הגדולים שקרו בטכנולוגיה. כתבנו חיבורים בכל המקצועות לא רק בלשון, אלא בהיסטוריה, בגיאוגרפיה, בפיזיקה, בביולוגיה בשפות זרות ובלימודי קודש. בכל תחום האפשרי חוץ ממתמטיקה. למדנו להגדיר, לנתח עובדות, לראות יותר מנקודת ראיה אחת וכדו'. למדנו לתת ולקבל ביקורת בלי לפגוע ובלי להיפגע. למדנו להיות חרוצים. היינו צריכים לאסוף את האינפורמציה מראש או שהאינפורמציה הייתה נתונה והיינו צריכים לעבד אותו ולשוחח עליו. (אפשר לחשוב שהלכתי לבית ספר מיוחד... ההפך הוא הנכון. הלכתי לבית ספר מקיף יהודי בלונדון, שכלל את כל רובדי האוכלוסייה בכל רמות היכולת. למרות זאת הרבה מהתלמידים הלכו לאחר מכן לאוניברסיטה והשיגו מקצועות מכובדים מאד, חלק מהם עלו ארצה.) היכולת להביע את עצמנו חשובה מאד לגבי ההתפתחות האמיתית השכלית הרוחנית והנפשית.

 כדי לממש את הנ"ל חייבים לשנות לא רק את התייחסות המורים לתלמידים אלא לשנות את הצפיות של התלמידים והוריהם מהמורים. הנטל על המורים היום לא מאוזן בהחלט. היום כולם רואים במורה כמענה לכל צרכי התלמידים מלימוד לבגרויות ועד לפתרון הבעיות הנפשיות של התלמידים. נטל כזה הוא לא מציאותי, במיוחד כשהמורים פועלים בתוך מסגרת דלת אמצעים ולא תומכת. העניין גורם גם נטייה אצל ההורים להאשים את המורים על כל מחדל, בין אם זה מוצדק או לא. דבר שפוגע בעמדת המורה בעיני התלמיד. אין לראות את המורה כמאגר אינפורמציה הבלעדי: על המורה לספק לתלמידים מספיק אינפורמציה על תוכן הלימודים כך שיכול להעזר באמצעים אחרים. כגון האינטרנט, אנציקלופדיות, ספרי מקצוע וכו'. אפילו בלימודי קודש אפשר להוריד מהאינטרנט את רוב המקורות בכתבי הקודש. פרויקט השו"ת של בר אילן הוא המוביל בתחום זה אך הוא לא היחיד. האנציקלופדיה הנמצאת באינטרנט wikipedia הוא מאגר לאינפורמציה טובה ויעילה. כמוכן לא יתכן בית ספר ראוי לשמו שלא קיים בו ספריה מאורגנת ומנוהלת עבור כל המקצועות. ספריה זו צריכה להיות מרכז בית ספר ולא דבר שולי. כמוכן גישה לאינטרנט חייב להיות דבר מובן . בתל-חי הרבה מהמורים משתמשים בצפייה און –ליין בתוך הכיתות ומלמדים ישירות ממנו בתוכנית שנקרא intracell שחוסך שעות של הכנה מהמורים. כך התלמיד מתחיל להפנים שהאחריות של חינוכו בעיקר הוא עצמו ושום גורם חוץ. "אם אין אני לי מי לי". זה משחרר את המורה לתפקידים אחרים של הכוונה, שיחה, מעקב ומקור להשראה ולמעלה מהכל יחס אישי לתלמיד ושיחה אישית עם תלמיד שכל כך חסרים במסגרת הנוכחית.
 
רוב המורים נכנסים למערכת החינוך כי הם רוצים ללמד את מה שמעניין אותם ולהעביר את התלהבותם לדור הבא בגלל שהם רואים את החשיבות שבחינוך. חשוב שילמדו נושאים שמהם הם בעצמם מקבלים השראה ולהעביר השראה זאת לדור הבא ולא להרגיש מוגבלים על ידי מערכת נוקשה. תלמידים שלומדים בצורה יותר עצמאית לומדים בקצב, בחשק וברצון וגומרים את החומר בהרבה פחות זמן. זה משחרר אותנו מהעול והדגש המיותר על הבגרויות שרובן לא מהווות גישות רצויות או רמות נאות, בעיקר בלימודי קודש. שאלנו קודם האם המעבר מתורה של 'לא לשמה' ל'לשמה' בכלל חשוב בקשר לבית ספר? אנו מאמינים שכן. "וכשאני לעצמי מה אני?" זמן שהות בית ספר הוא זמן בו מוקצב לכל אחד הזכות ללמוד, להסתקרן, להקנות מדע. זמן של עיצוב אישיות והקניית ערכים. הזמן הזה יקר ולא תמיד לאחר מכן בחיים יש את הזמן לחזור ע הזמן זה  בגלל לחצים חיצוניים כגון צורך לעזור בפרנסת משפחה, לימוד מקצוע, צבא וכו'. 
\ ללא מעבר של מ'לא לשמה' יבא 'לשמה' אין אפשרות לאדם להגשים את מטרתו עבורו נברא.

השפעת איש ההלכה והאמונה על החברה המקיפה
. אנו רואים במו עינינו את האסון הרוחני והנפשי שאנו שרויים בו כשראש ממשלת ישראל מוכן למכור את ירושלים, עיר הקודש, למכור את הר הבית, נותן נשק לידי אויבנו, ומתנהג באטימות מוחלטת לגבי החטופים בני עמו. כל זה אפשרי רק מכיוון שיש חלק מהחברה שתומכת בו. אין לנו דרך אחרת אלא על כל אחד ואחד לתת דוגמא חיה ליופי הטמון בירושתנו. היופי הטמון בתורה ומצוות מתגלה אך ורק בתורת חיים. זאת אומרת תורה לשמה שלא על מנת לקבל פרס. האיש הדתי המשתמש בתורה בשביל צרכי עצמו עלול לגורם לחילול ה', ולהרחיק אחרים מלגשת לדת ישראל. קיימת התופעה שאנו פוגשים בין הדתיים שמרגישים שהדתיות שלהם מקנה להם זכויות מיוחדות להתנהגות גרועה. זה גורם לחילול ה' של ממש ונותן יד לאלה שרחוקים מיהדותם. אין אנו פטורים מלחיות את יהדותנו! ולכן אכן חייבים לתת תשומת לב, מחשבה וכוונה לעניין תורה שמה. איך ליישם?
לפני שנדון על זה צריך להסתכל רגע על המצב הנוכחי. בנושאים של מורשת ישראל כפי שהם קיימים בתוך בית הספר: הלימוד לבגרויות פוגע בהחלט באהבת האדם לתורה ולירושתו. כיון שהוחלט שאכן צריך לעשות בגרויות במקצועות אלו (ויש סברות לכאן ולכאן) בכל מקרה חייבים לשים את הבגרויות במקומן הנכון. הן לא היעוד הסופי של אדם בחינוכו התורני! כעת המצב די מגוחך. אומרים לאדם בגיל 13, "עכשיו אתה חייב לשמור תורה ומצוות. אבל איך לשמור אותם בכוונה הראויה, את זה רק תלמד בגיל 18-19 אם אתה בין היחידים שבוחר להמשיך את הלימודים בישיבת הסדר!" הזמן של הלימוד המיועד לנושאים אלו הלך חלף לו ללא תקנה ברוב המקרים. דרישות של צבא, קריירה, נישואין והתמודדות עם החיים עומדים לפני בנים אלו ברגע שעוזבים את בית הספר. זה לא מוסרי לא לתת להם את האמצעים הדרושים בכדי להתמודד. נחזור לשאלה: איך ליישם "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה"?
קודם כל צריך ללמוד מה היא "תורה לשמה". . ברוך ה' לא חסר מורים מעולים כגון הרמח"ל. הרב יהודה לייב אשלג הרב ברוך אשלג, הרב סלאנט רב קוק וכו' וכו', שקבעו לנו הדרך. כך רואים שמחשבת ישראל הינו דבר נחוץ מאד בבית הספר כדבר מעשי מאד. אך כיון שלא כל התלמידים מוכנים נפשית כמו שנזכר לעיל אפשר לעשות מזה מגמות או חוגי בחירה. אך ברגע שהתלמידים בחרו חוג כזה אין סיבה לעצור אותם. נשמותיהם מוכנות. ההתפתחות שלהם מעלה דרישות והם מאד זקוקים להדרכה נכונה כדי להגיע מתורה של 'לא לשמה' לתורה 'לשמה' וללמוד איך לא ליפול חס ושלום בשימוש התורה לצרכי עצמם. הלימוד צריך להתחיל מהכתוב אך לא להשאר כדבר שכלי בלבד אלא לכלול שיחה ותרגול איך ליישם את תורתנו בפועל ממש. האם התלמידים מסוגלים ללמוד חומרים אלו? מניסיוני במכללת תל- חי בללמד את כתבי הרב אשלג לתלמידים מרקע חילוני באותו הגיל. אין להם בעיות של הבנת כתבים מסובכים. החומר מעורר שיחה, דיון על רגשות, התבוננות פנימית. ונותן להם כלים להתמודדות בחיים. תלמידי תל חי לא שונים ברמת יכולת שכליות מעבר הבנים בישיבתי. מעט מאד הנמצאים בתל-חי ילדים מחוננים של ממש, אלא שהם תלמידים קצת יותר זריזים או חרוצים בדרך כלל.
האם יש סכנה ללמד חומר לאדם שעדיין לא מוכן אליו נפשית? יכול להיות שיש סכנה בזה ולכן חומר כזה עדיף ללמד בקבוצות קטנות יחסית ועל ידי בחירה בלבד ורק לאלה שלאחר גיל בר מצווה. אך כיוון שהרב אשלג זצ"ל והרב קוק זצ"ל כבר התירו את לימוד הקבלה לדור זה צריך להאמין שהסכנה מועטת. להבדיל, אף אחד אפילו לא שואל אם הסתכלות כל לילה בשקרים על המסך, בהבל ובאלימות בטלוויזיה לא מהווה סכנה נפשית!! מעקב אישי והתעניינות אישית על ידי המחנכים היה מועיל.(אם לפי הנ"ל הר"מים היו משוחררים יותר מנטל ההוראה לבגרויות היו יותר פנויים לשיחות אישיות עם התלמידים, להכוונה, הקשבה, ללימוד בקבוצות קטנות יחד אם התלמידים, למעקב וכו' לשיעורי חברה ולשעורי חינוך.) אני מצאתי שבשהותם של כל ארבעה הילדים שלי בבתי ספר עד כה רק אחדים בלבד מכל המחנכים שלהם בכלל הכירו את ילדי! ברגע שילדי השיגו הישגים נאים במבחנים, המחנכים הפסיקו להתעניין בהם. אחדים בלבד ראו או הכירו בקשיים האמיתיים שלהם להסתגל למערכת שלא התאימה להם. (אני לא הופתעתי כשאסף אמר לי שרוצה לקום ולעזוב....האמת היא ההפך, אני מברכת אותו מכל הלב על סבלנותו והתמדה שלו במשך כל השנים. )

החינוך כמקור השראה ואור מקיף
מחבר "נתיבות שלום" כותב בפירושו על פרשת וישלח, שדרך אחד של תיקון הוא על ידי "סור מרע", ולאחר מכן להפנות ל"ועשה טוב" וזה בחינת יעקב . אלא שיש גם בחינת ישראל שהיא אפשרות לעשות תיקון של "סור מרע" על ידי "עשה טוב". זאת אומרת שהחיובי מעצמו פותר בעיות ומשחרר מחסומים. הרב אשלג זצ"ל מלמד אותנו ב"תלמוד עשר הספירות" שהאור בורא את הכלי וזה בניגוד סברת העולם שחושבים שהכלי הוא הגורם להמשכת האור. ברור הוא שאדם לא יכול לרצות דבר אם אי פעם לא חווה או פגש אותו. וזה חשיבות האור המקיף. חייבים להראות לאדם בשנות התבגרותו מה יש בתורת ישראל, את היופי האינסופי הנמצא בתוכה. אם לא מראים לאדם דבר זה הוא חושב שאינו קיים או לא מעלה על דעתו שקיים דבר נפלא זה. החסר החמור הזה גורם לבריחת צעירינו מארצנו לחיפוש נואש במקומות זרים לחפש מזור לנשמות המשתוקקות. הרבה מאד מורים היום בבודהיזם ובדתות אחרים באים ממוצא יהודי!! ליל הסדר בקטמנדו הוא ליל הסדר הגדול בעולם! חייבים להראות לנוער את היופי והחמדה שבתורת ישראל ולא רק ללמד אותו בשביל הבגרות שמהווה שימוש בתורתנו ללא לשמה וערכו אפסית מבחינת סיפוק רגשית ורוחנית. האור המקיף מאיר את האדם להכיר אורו לקבל השראה ושמחה בחיים.

לסיכום:
• תקופת חטיבת הביניים והתיכון חשובים מאד בעיצוב חיי אדם.
• דרוש שינוי מחשבתי אצל מחנכי ומורי בית ספר בהתייחסות לתלמידים לאור התפתחות זו.
• חשיבות המעבר מתורה ש'לא לשמה' לתורה ל'שמה' והצורך להכוונה נכונה בזה.
• הדגשת לימוד עצמאי אתגרי ותרגולי חיבור והבעה. לשימוש מאגרי אינפורמציה
• שחרור המורה לתפקידים חשובים יותר כגון קשר אישי ומעקב.
מאמר זה, פרי שיחות שהתנהלו בביתנו במשך הקיץ בעיקר בין אסף וידידה כהן אמו. אני (ידידה) כתבתי את המאמר עצמו אך צמיחת הרעיונות הביקורת וההבנות שייכות לשנינו. יהי רצון שבזכות עבודה זו תצמח התקדמות חיובית ואמיתית לכולנו. שנינו פנויים ומעוניינים להמשך הדיון . ידידה ואסף כהן צפת, טבת תשס"ח

ביבליוגרפיה הקדמה לספר הזוהר — הרב יהודה לייב אשלג זצ”ל, הוצאה לאור עמותת אור ברוך שלום
ספר המאמרים — הרב ברוך שלום הלוי אשלג זצ”ל הוצאה לאור, אור ברוך שלום
מארג לנשמה ,הקדמה לספר הזוהר מאת הרב יהודה לייב אשלג זצ”ל מלווה בליקוטים מכתביו — ידידה כהן, הוצאה לאור נהורא